עו"ד ענאן חמדאן נ' מועצה מקומית כפ ר כנא - פסקדין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ט' ערפאת) מיום 16.2.2010

פסק דין

ההליך בבית משפט קמא

1.המערער, עורך דין לפי מקצועו, תבע את המשיבה בבית קמא כי תשלם לו שכר טרחה בגין טיפולו בשתי תביעות שהוגשו נגדה בבית משפט השלום. אשר לתביעה האחת, שהיתה תביעה בגין נזק גוף, הוא טען, כי הוסכם (על פה) על שכר טרחה בשיעור של 5% מסכום הסמכות של בית משפט השלום, קרי סך 125,000 ₪ ומע"מ. אשר לאחרת הוא טען, כי הוסכם על שכר טרחה בסך של 5,500 ₪ ומע"מ.

2.הנתבעת כפרה בכריתת הסכמי שכר הטרחה. לחילופין היא טענה, כי הם נחתמו בידי ראש המועצה הקודם, ואין חתימתו מחייבת אותה, משום שלא נעשו בכתב ולא נחתמו, נוסף לראש המועצה, בידי הגזבר. לחילופי חילופין היא טענה, כי בשנת 2007 נחתמו בינה לבין המערער שני הסדרי חוב, בו הוסכם על סילוק סופי של כל חוב שהיא עשויה היתה לחוב לו בגין שכר טרחה, בגין השנים בהם הוא נתן לה שירותים משפטיים (בתקופת ראש המועצה הקודם).

3.בית המשפט קמא דחה את התביעה. הוא לא נתן אמון בעדותו של המערער, לפיה הוסכם על שכר טרחה בשיעור של 5% בתובענה הראשונה. גם ביחס לתובענה השניה לא קיבל בית המשפט קמא את גירסת המערער, הואיל וזה לא נתן כל פירוט ביחס אליה, למהותה, לעילתה, כיצד הגיעו הצדדים לשכר טרחה בן 5,500 ₪ ומע"מ, מתי נכרת ההסכם, האם היה מדורג או תלוי בשלבי ההתקדמות בהתדיינות, ועוד כיו"ב פרטים, שכולם נעדרו מתביעת המערער ומתצהירו.

4.בית המשפט קמא קבע עוד, כי אפילו היתה מוכחת כריתתו של הסכם שכר הטרחה, היה דינו להתבטל כבלתי חוקי, משלא קיים אחר הוראות סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (כיוון שלא נכרת בכתב ולא נחתם בידי הגזבר). המערער לא זכאי היה, כך השופט קמא, לשכר ראוי (בעקבות הכרזה על בטלות ההסכם), כיוון שלא הוכיח איזה שירות נתן למשיבה.

5.השופט קמא קיבל גם את קו ההגנה השלישי של המשיבה וקבע, כי אף אם היה מוכח הסכם שכר הטרחה, ואפילו היה עונה על דרישות הדין (ס' 193 הנ"ל), הסדרי החוב שנחתמו עם המערער סילקו כל חוב שהיה למשיבה כלפיו.

6.מכאן באה דחיית התביעה, וחיובו של המערער בהוצאותיה של המשיבה.

תמצית טענות המערער בערעור

7.על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי. בערעורו הוא טוען לקביעתה של "תשתית עובדתית שגויה ובלתי נכונה" ביחס להסכמי שכר הטרחה. הוא טוען, כי המשיבה לא התכחשה לכך, שהוא נתן לה שירותים משפטיים, וכי הוסכם על שכר בשיעור של 125,000 ₪ ומע"מ (בתביעה האחת). הוא סבור, כי היה על המשיבה להביא לעדות את ראש המועצה הקודם, על מנת להדוף את טענותיו, ומשלא עשתה כן, צריך הדבר להיזקף לחובתה מבחינה ראייתית. הוא סבור עוד, כי משקבע השופט קמא, כי ההסכם אינו חוקי, היה עליו לפסוק לו שכר ראוי, שצריך שיעמוד על 125,000 ₪ ועוד 5,500 ₪ עליהם הוסכם, לשיטתו, ובתוספת מע"מ. הוא טוען עוד, כי בית המשפט קמא שגבה בסוברו, כי הסדרי סילוק החוב סילקו את החוב בגין שתי התובענות הללו, שהרי הוא לא הגיש חשבון בגינן.

8.המשיבה מבקשת לשכנע, כי בפסק הדין קמא לא נפל כל פגם.

דיון

9.ערעורו של המערער נסב, ראש לכל, על קביעות שבעובדה, ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, למעט יוצאים מן הכלל, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם. יתר על כן, מקצת העובדות נסמכות על קביעת מהימנות ביחס לעדותו של המערער, משהשופט קמא לא האמין לגירסתו אודות כריתת הסכם שכר הטרחה בסך של 125,000 ₪. משהערעור נסב על קביעות שבעובדה, די בכך כדי לדחותו.

10.אוסיף על כך, כי מעבר להתרשמותו הבלתי אמצעית של השופט קמא מן העדויות, טעמיו מקובלים עליי כולם. אין אני מקבל את טענת המערער, לפיה על המשיבה היה להביא את ראש המועצה הקודם לעדות מטעמה, על מנת שיהדוף את טענותיו (של המערער). על המערער דווקא היה להביא את ראש המועצה, שכאמור התחלף זה מכבר ואיננו מכהן עוד כאשר המועצה המשיבה, שהרי הוא, המערער, מבקש להוציא מחברתו. המערער הסתפק בעדותו שלו על פה, על מנת להוכיח הסכם שכר טרחת עורכי דין שנכרת על פה. לכל הפחות היה עליו להביא את ראש המועצה הקודם לעדות מטעמו, על מנת לשכנע בגירסתו, לא כל שכן כאשר טענתו לשכר טרחה ביחס לשני התיקים נראית בלתי סבירה על פניה. אף אני, כשופט קמא, סברתי, כי הסכם שכר הטרחה שקבע, כביכול, שכר בשיעור של 5% מסכום הסמכות של בית משפט שלום, איננו מתקבל על הדעת. הוא הדין ביחס לתובענה האחרת, ביחס אליה לא הסביר המערער מה עילתה, מה היו הסיכונים של המשיבה בתובענה, כיצד הגיעו הצדדים לשכר הנטען ועוד כיו"ב.

11.טעמיו של השופט קמא מקובלים עליי, אם כן, ואינני רואה כל מקום להתערב בקביעתו, כי לא נכרת הסכם שכר טרחה לפי הנטען.

12.כאמור, בכך די היה כדי לדחות את התביעה, כמו גם את הערעור שלפניי. השופט קמא הלך צעד נוסף ובחן את חוקיותו של ההסכם שנכרת. וגם במסקנתו זו לא ראיתי כל שגגה, ולו מכיוון שגזבר המועצה לא חתם על ההסכם (שכלל לא נעשה בכתב).

13.המערער בא בטרוניה לבית המשפט קמא על כי לא פסק לו שכר ראוי, שהרי המשיבה מעולם לא התכחשה לשירותים שהעניק לה. ובכן תחילה אומר, כי הדיון בסוגיית השכר הראוי היה במסגרת הדיון בטענה החלופית של המשיבה, לאחר שבית המשפט קמא כבר קבע, כי הסכמי שכר הטרחה לא הוכחו, ולכן יש לדחות את התביעה. על כן, אפילו היה השופט קמא טועה בקביעתו, לפיה הקביעות אודות השכר הראוי שגויות הן, לא היה בכך כדי להועיל, כיוון שהתביעה נדחתה משום שלא הוכחו הסכמי שכר הטרחה.

14.מכל מקום, גם לגופה של קביעה אודות השכר הראוי לא ראיתי כל יסוד לטענת המערער. אין יסוד לטענה, כי המשיבה לא התכחשה לקבלת השירות בשתי התביעות. היא התכחשה לכך בכתב הגנתה, כשציינה כי אין היא מודה בכל טענה שלא תודה בה במפורש. היא התכחשה לכך שהיא, להבדיל מראש המועצה הקודם, שכרה את שירותיו. הכחשה יש לנו, אפוא, ובכך די בכדי להזמין את המערער להוכיח את גירסתו. ולעיצומה של טענה, עיון בתצהירו של המערער מלמד, כי בקביעת השופט קמא לפיה לא הוכיח המערער איזה שירות נתן למשיבה בקשר עם שתי התובענות המדוברות, נכונה לגמרי. המערער איננו נותן כל פירוט שהוא לשירות שנתן למשיבה בשני הליכים אלו, והרי לפתחו שלו רובץ נטל ההוכחה.

15.אשר לקביעה השלישית של השופט קמא, לפיה הסדרי השכר סילקו כל חוב שהיה למשיבה כלפי המערער: תחילה אומר, כשם שציינתי ביחס לסוגיית החוקיות של הסכם שכר הטרחה, כי סוגיה זו של סילוק החוב בהסדר נדונה לחילופין בלבד, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה משום שהסכמי השכר לא הוכחו, ואחר כך – משום אי חוקיותם של ההסכמים, אפילו היה המערער מוכיח את כריתתם. על כן לא היה מועיל למערער אילו היה עולה בידו לשכנע בסוגיה השלישית, סוגיית סילוק החוב בהסדר. מעבר לכך אומר, כי בקביעותיו של השופט קמא בסוגיה זו אינני רואה כל מקום להתערב. אשוב ואומר כפי שציינתי מעלה, אנו מדברים על קביעות שבעובדה, שאין בית משפט זה מתערב בהן דרך כלל. ולעיצומה של קביעה, אינני רואה בה כל שגגה, והטעמים שהטעים השופט קמא מקובלים עליי כולם. טענת המערער, לפיה הוא לא הוציא בגין שתי תובענות אלה חשבון שכר טרחה (ולכן לא נכללו בהסדרי סילוק החוב), אינה יכולה לסייע בידו. הצדדים, כך נראה בבירור, ביקשו לסלק כל חוב שטען לו המערער כלפי המשיבה בשל שירותים שנתן לה משך השנים, על מנת שלא יבוא עוד אליה בכל דרישה או תביעה.